תודתי הנצחית לוילה מטריקס
כשאני הגעתי לוילה מטריקס, הייתי על סף המוות. איבדתי את היכולת ללכת, לאכול עם סכין ומזלג, אפילו הליכה פשוטה לשירותים הפכה למשימה בלתי אפשרית.
לא היה זה אני שרצה להגיע לשם. חבריי הקרובים אספו את משפחתי, עת אני הייתי מאושפז בבית חולים, אחרי שהקאתי דם והתעלפתי בעבודה, והם החליטו לקחת אותי לשם.
זו כנראה ההחלטה הכי טובה שנעשתה עבורי בחיים.
ב12 הימים הראשונים להגעתי עוד שכבתי מרותק למיטה, בזמן שהצוות של המקום לא הפסיק לדאוג לי, להשקות אותי מים, להזין אותי ולטפל בי בכל צורה שהייתה נחוצה במסירות, בסבלנות ובאהבה גדולה.
ביום ה13, וזה היה יום שישי, ביקשו שבכל זאת אעשה מאמץ וארד לארוחת הערב. מאוד לא רציתי, אבל ירדתי. מתנדנד, נאחז עוד בקירות, צועד לאטי כזקן ב90, ועוד הייתי רק בן 28.
מאז החל תהליך ארוך של הסתייגויות מצידי, חוסר רצון לשינוי, התקפות של זעם ותסכול שהתבטאו בהרס עצמי, ודמעות של כאב שנשפכו.
יהונתן ואבי, ושאר אנשי הצוות של המקום, לא ויתרו עליי, וספגו את מטח העלבונות שהמטרתי עליהם פעם אחרי פעם.
החמלה שלהם כלפי, ורמת ההכלה שהם הפגינו בסופו של דבר עבדו.
איכשהו, עם הזמן, יום על יום, המצב השתנה. הערפל החל להתבהר ויצאה השמש, איתה באה הקשת בענן ואפילו ציפורים החלו לעוף חופשי ברינה. שככה יהיה לי טוב, אני דובר אמת.
היום, ורק להיום, אני נקי וחופשי מסמים, אלכוהול, כדורים, וכל חומר שמשנה את מצב הרוח והתודעה, וליבי מלא הוקרת תודה והודיה למקום הזה שהחזיר אותי מהמתים לחיים. שהרים אותי מתחתיות הגיהנום לקרקע הפורייה של העולם הזה, לו היום בלב קל אני קורא גן עדן עלי אדמות.
החזיר לי את היכולת, לישון, לקום בבוקר, לצחצח שיניים, לגשת לשירותים שוב כמו בן אדם, להכין ולאכול ארוחת בוקר, לשטוף כלים, לסדר את הבית, לעבוד – בקיצור לחיות שוב את החיים שלי!!!
אני קיבלתי את החיים שלי בחזרה בזכות הצוות היקר של וילה מטריקס, בזכות כך שלא אמרו נואש ממני. שלא הרימו ידיים כשאני הרמתי. בזכות כך שחמלו ולא רחמו עליי. בזכות כך שאהבו אותי גם ברגעים בהם אני לא אהבתי את עצמי.
חבר׳ה אני כותב לכם את זה כי אני אסיר תודה לכם לנצח, כי כל המילים שבעולם לא יספיקו לתאר את מה שאני מרגיש.
אבל בכל זאת ראוי לנסות להעלות על הכתב, את אהבתי אליכם, את תודתי הכנה, את החיבוק הגדול שלעד לא ארפה מכם.
אוהבים,
אלכס
16.10.19
